החוק נחקק בשנת 2001, לאחר תהליך חקיקה ממושך שארך מספר שנים, מתוך רצון לשפר ולייעל את רמת ההשקעה במשק המים ובמשק הביוב ואת רמת תחזוקתן של תשתיות אלה, אשר עד לחקיקת החוק היו נתונות לאחריותן של הרשויות המקומיות. עפ"י הצעת החוק, בכדי להביא לשיפור תשתיות המים והביוב, עלה הצורך להפקיע מידי הרשויות המקומיות את סמכויותיהן בנוגע לתשתיות אלו והתשלומים הנגבים בגינן, זאת על יסוד הטענה כי הרשויות המקומיות כשלו בניהול משק המים והביוב בתחומן, והשתמשו בכספים ייעודיים לתשתיות אלה לשם מטרות אחרות.

ואכן, החוק הפקיע מידי הרשויות המקומיות את הסמכויות והאחריות למשקי המים והביוב, לרבות הסמכות לגבות תשלומים בקשר להקמתן, תפעולן והשימוש בתשתיות אלו, והעבירן לידי תאגידי המים והביוב.

בין היתר, החוק מסדיר את הנושאים שלהלן: הליך הקמת תאגידי המים והביוב; נטילת הסמכויות בנוגע למשק המים והביוב מידי הרשויות המקומיות ומסירתן לתאגידים; חובותיהם וסמכויותיהם של התאגידים; ניהול התאגידים; היחסים בין הרשויות המקומיות לבין תאגידי המים והביוב; ואת הרגולציה מטעם המדינה על משק המים והביוב.

בעקבות דשדוש ממושך בהליך הקמתם של תאגידי מים וביוב ע"י הרשויות המקומיות על בסיס וולונטארי, החליט המחוקק לקבוע חובה קטגורית להקמת תאגידים כאמור וקבע מועד סופי שלאחריו לא יורשו רשויות מקומיות להוסיף ולהפעיל את משקי המים והביוב בתחומן. הוראה זו תרמה להאצת רפורמת תאגידי המים והביוב, אך גם לאחריה נותרו רשויות מקומיות לא מעטות שסירבו לשתף פעולה עם הרפורמה הזו.