סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע את הזכות לתבוע פיצויים בגין פגיעה במקרקעין הנגרמת על ידי תכנית. כלל הזהב לבחינת הפגיעה נקבע בפסק הדין אשר ניתן בע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' ברעלי – במסגרת פסק הדין נקבע, כי יש לבחון את הפגיעה בהתאם לנזק שנגרם למקרקעין עצמם, ולא לנזק שנגרם לבעלים של המקרקעין.

בנסיבות אלה, יש לבחון את הפגיעה בהתאם לבחינה אובייקטיבית של הפגיעה בתכונות המקרקעין, להבדיל מבחינה סובייקטיבית של הפגיעה בבעל המקרקעין (אשר כאמור אינה רלוונטית לעניין סעיף 197 לחוק התכנון והבניה) – בהתאם למבחן הפגיעה הנ"ל, פסק ביהמ"ש העליון בבר"מ 10510/02 ועע"מ 10549/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' יוסף כהן, כי נזק כלכלי גרידא (ובמקרה נשוא פסק הדין, הפחתת מספר הלקוחות הפוטנציאליים של תחנת הדלק אשר על המקרקעין), אשר אינו נוגע לתכונות "המקרקעיות" של המקרקעין הוא נזק אשר אינו בר פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

הפגיעה בתכונות המקרקעין, וליתר דיוק סוגי הפגיעות המזכות בפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, סווגו בפסיקה לשני סוגים עיקריים – פגיעות ישירות הנובעות משינוי הנורמה התכנונית של המקרקעין (כדוגמת הפחתת אחוזי הבנייה המותרים במקרקעין) ; ופגיעות עקיפות אשר נובעות ממציאות תכנונית החלה מחוץ למקרקעין נשוא התביעה אך משפיעה עליהם (כדוגמת תכנית אשר חלה על מקרקעין גובלים וגורמת נזק למקרקעין על-ידי חסימת נוף, גרימת רעש וכיו"ב).

הפסיקה הוסיפה ועמדה על העובדה, כי הפגיעה בתכונות המקרקעין הנה תנאי בלעדיו אין לקיומה של עילת החיוב לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, וההכרעה בשאלת קיומה מוקדמת לשאלת ירידת הערך של המקרקעין. בהתאם לכך, ירידת ערך, כשלעצמה, אינה יכולה להעיד על פגיעה בתכונות המקרקעין ועשויות להיות לה סיבות אשר אינן מזכות בפיצוי (ערר (י-ם) 15/08 לופס ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים).