חוק זה הינו חריג בנוף החקיקה הישראלית הנוגעת לדרכי מימוש ההגנה על החזקה במקרקעין, נוכח הקניית סמכות לרשות המוסמכת על פיו, להורות בצו על סילוק פולש ביחס למקרקעי ציבור, ללא קיומו של הליך משפטי.

על-פי הגדרה בסעיף 1 לחוק, כוללים מקרקעי ציבור לצורך חוק זה הינם: מקרקעי ישראל, ומקרקעין של רשות מקומית. ככלל, ישנן שתי דרכים מקובלות לסילוק הפולש לקרקע של אחר שלא כדין. האחת, נקיטה בהליך של תביעה משפטית רגילה לבית משפט השלום אשר בתחום שיפוטו מצויים המקרקעין; השנייה, עשיית דין עצמית על-פי הדין הכללי הקבוע בסעיף 18 לחוק המקרקעין, החל ביחס לכל סוגי הקרקעות. אלא שביחס להסגת גבול בקרקע ציבורית, מוסמכת רשות המדינה לפעול אף בהתאם לחוק זה, המהווה הסדר ספציפי של עשיית דין עצמית, בכפוף למגבלות המצוינות בו.

לפי חוק זה, בהתקיים התנאים שבחוק, רשאי ראש הרשות המקומית ליתן צו לסילוק ידו של הפולש ביחס למקרקעי הרשות המקומית; ראש הרשות המקומית רשאי לעשות כן אף ביחס למקרקעי ישראל, ובתנאי שהוסמך לכך על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא פסק הדין בעניין מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, אשר נדון בבית המשפט העליון (שנדרש לסוגיה בגלגול שלישי), הקובע, בין היתר, כי הוצאת צו הסילוק אינה מותנית בכך שלרשות הציבורית הייתה חזקה בפועל במקרקעין, זאת בניגוד לקרקע פרטית. כמו כן, פרק הזמן העומד לרשות הציבורית על-פי החוק הינו ממושך לאין שיעור בהשוואה לקרקע פרטית; הרשות הציבורית רשאית להוציא צו סילוק עפ"י חוק זה עד 3 שנים מיום התפיסה, בעוד שעשיית דין עצמית לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין מוגבלת ל-30 ימים בלבד מיום התפיסה.

ראוי לציין, כי צו סילוק על-פי חוק זה ניתן לביצוע כפסק דין לכל דבר ועניין, אף כי זכותו של תופס הקרקע לפנות לבית משפט השלום בתוך התקופה הנקובה בצו (אשר לא תפחת מ-30 ימים), על מנת להוכיח זכותו להחזיק בקרקע. בהקשר זה חשוב לציין כי נטל ההוכחה מוטל על תופס הקרקע להוכיח את מקור זכותו, בשונה מתביעה משפטית לסילוק יד, במסגרתה מוטל על הרשות הנטל להוכחת זכותה בקרקע ולהוכחת היעדר זכות הנתבע.