מנהל הארנונה הוא עובד הרשות המקומית, המתמנה על ידי מועצת הרשות המקומית, ומתוקף תפקידו מוסמך הוא לדון בהשגתו של נישום על חיובו בארנונה.

השגה על חיוב בארנונה כללית - בהתאם להוראת חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, השגה בפני מנהל הארנונה על חיוב בארנונה יכול ותוגש על יסוד אחת מהטענות הבאות בלבד:

1. הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
2. נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
3. הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות;
4. במקרה של בעל שליטה בחברה פרטית שחויב בארנונה מכוח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, בגין נכס המוחזק ע"י החברה הפרטית – רשאי חייב כאמור להשיג על החיוב בטענה כי הוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
5. המועד להגשת השגה הוא בתוך 90 ימים ממועד קבלת השומה בארנונה עליה מבקש הנישום להשיג. מנהל הארנונה חייב לדון בהשגתו של הנישום וליתן החלטה לגביה בתוך 60 ימים ממועד קבלתה. אם לא השיב מנהל הארנונה להשגת הנישום תוך 60 ימים, ייחשב הדבר לקבלת ההשגה.

ערר ארנונה - ככל שנדחתה ההשגה, כולה או חלקה, רשאי הנישום לערור על החלטת מנהל הארנונה בהשגה באמצעות הגשת ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד הרשות המקומית בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה בהשגה. ועדת הערר לענייני ארנונה מונה שלושה חברים אשר מתמנים על ידי מועצת הרשות המקומית, כאשר תנאי הכשירות הפורמאלי למינוי זה הוא היות המועמד בעל הזכות להיבחר כחבר מועצה. מועצת הרשות המקומית אף קובעת מי מבין חברי ועדת הערר יכהן כראש ועדת הערר.

ערוער מנהלי על החלטת ועדת ערר לארנונה - על החלטת ועדת הערר רשאים הצדדים להגיש ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים.

התנגדות לתכנית מופקדת – שאלת זכות העמידה, מועד הגשת ההתנגדות ואופן הגשת ההתנגדות

זכות העמידה

חוק התכנון והבניה קובע בסעיף 100, כי "כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית מיתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו, רשאי להגיש התנגדות להן..." (ההדגשות אינן במקור).

יוצא אפוא, בהינתן לשון סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, כי המחוקק לא התכוון להעניק זכות מוחלטת להתנגד – עסקינן בזכות שיוחדה ל"מעונין בקרקע... הרואה את עצמו נפגע" מתכנית.

עיון בפסיקה הנוגעת לשאלה איזהו "מעונין בקרקע... הרואה את עצמו נפגע" מגלה, כי המגמה הכללית של הרחבת זכות העמידה לא פסחה על דיני התכנון והבניה (מעצם היותם אמצעי מובהר לקידום תכליות חברתיות-כלכליות-סביבתיות וכיו"ב).

ככל שעסקינן בזכות העמידה הפרטנית מכוח סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, נקבע בפסיקה, כי הזכות להגיש התנגדות ודאי עומדת לגורם המחזיק בזכויות קנייניות ביחס למקרקעין נשוא התכנית.

הפסיקה הרחיבה את זכות העמידה, בקובעה כי זו נתונה גם לבעלי זכויות במקרקעין אשר מצויים מחוץ לתכנית, ובכלל זה – בעלי נכסים המצויים בסמוך לתחום התכנית, ואשר התכנית עלולה להסב פגיעה בהם (כדוגמת פגיעה בנוף, גרימת מטרדים שונים וכיו"ב); וכן גורמים אשר אין להם זכויות כלשהן במקרקעין המושפעים מהתכנית, ואולם יש להם זיקה אישית לתכנית (כדוגמת מהנדס אשר נטל חלק בעריכת התכנית) – ראו לעניין זה את פסק הדין המנחה בנושא, אשר ניתן בע"א 2962/97 ועד אמנים-חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב ואח', פ"ד נב(2) 362.

הפסיקה הוסיפה והרחיבה את זכות העמידה אף לבעלי נכסים אשר אינם מצויים בסמוך לתכנית, מקום בו יש בתכנית כדי להיטיב עם מתחריהם העסקיים של אותם בעלי נכסים אשר אינם מצויים בסמוך לתכנית, בכפוף לכך שההטבה האמורה עם מתחריהם העסקיים בוצעה בניגוד לחוק – ראו לעניין זה את פסק הדין אשר ניתן בעע"מ 8193/02 מקס ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ ורשות הרישוי המקומית אילת, פ"ד נח(2) 153.

מועד הגשת ההתנגדות

סעיף 102 לחוק התכנון והבניה קובע, כי הגשת ההתנגדות תתבצע תוך חודשיים ממועד פרסום ההודעה בדבר הפקדת התכנית בעיתונות (המועד המאוחר מבין הפרסומים בעיתונות), ואולם מוסד התכנון אשר הפקיד את התכנית רשאי לקבוע תקופה ארוכה יותר להגשת התנגדויות, אשר בכל מקרה לא תעלה על שלושה חודשים.

אופן הגשת ההתנגדות

סעיף 103א לחוק התכנון והבניה קובע את חובת ההנמקה במסגרת הגשת ההתנגדות ואת החובה להגיש את ההתנגדות בליווי תצהיר לאימות העובדות המובאות במסגרתה.