הסכם פיתוח

שיטה נפוצה לממן ביצוע של תשתיות מוניציפאליות בישראל.

השיטה נהוגה בעיקרה ברשויות מקומיות שמידת עצמאותן הכלכלית מועטה, וכן במקרים בהן נדרשות עבודות תשתית נרחבות, מעבר למוגדר בחוקי העזר העירוניים. הסכם הפיתוח נפוץ במיוחד במתחמים המצויים בבעלות מנהל מקרקעי ישראל.

ביסודו של הסכם הפיתוח הסכמה בין הרשות המקומית לבין בעל הקרקע על ביצוע התשתיות הצמודות במתחם באמצעות חברה מפתחת שאיננה העירייה. חברה שכזו אפשר שתהיה חברה מפתחת מטעם בעל הקרקע, ואפשר שתהיה חברה מפתחת מטעם העירייה. הוצאות פיתוח התשתיות הצמודות נקבעות בין בעל הקרקע ובין העירייה ומוטלות בנפרד על היזמים להם משווקות אותן קרקעות.

במקביל, קובעים בעל הקרקע והרשות המקומית את היקף הפטורים וההפחתות שיינתנו לבעל הקרקע לעומת היטלי הפיתוח הקבועים בחוקי העזר העירוניים. בעל הקרקע ממחה פעמים רבות את זכותו להיטלים מופחתים אלה לאותם יזמים רוכשי קרקע. התוצאה הסופית היא שבמקום לשלם היטלי פיתוח מלאים לפי חוקי העזר העירוניים, משלם היזם הוצאות פיתוח לחברה מפתחת מטעם בעל הקרקע ועוד היטלי פיתוח מופחתים לרשות המקומית.

פעמים רבות אין שקילות בין הסכומים, פועל יוצא של העדר שקילות בין העבודות המבוצעות מכוח אותם תשלומים – עניין המוליד תביעות משפטיות לרוב נגד הרשות המקומית.

לאחרונה פסק ביהמ"ש העליון כי אין בכוחו של הסכם פיתוח כדי להסמיך את הרשות המקומית לגבות מהאזרח סכומים שאינה מוסמכת לחייבו בהם עפ"י דין (פס"ד דירות יוקרה נ' עיריית יבנה); וכי הסכם הכולל חיוב שאינו בגדר סמכויותיה של הרשות המקומית – אינו חוקי.