תחולה למפרע של חוקי עזר

סוגיה זו הייתה תלויה ועומדת בפני ביהמ"ש העליון משך 14 שנה, ידעה תהפוכות לרוב, עד אשר הוכרעה לטובת העמדה שהציגו עיריית ראשון לציון והיועץ המשפטי לממשלה.

בראשיתו של דבר קבע ביהמ"ש העליון, ברוב של שניים (כב' השופטים שטרסברג-כהן וקדמי) נגד אחד (כב' השופט ש' לוין) כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוקי עזר שתחולתם למפרע, מכוח הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות. '

על פסק זה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אשר נתקבלה. בדיון הנוסף שערכו שבעה שופטי ביהמ"ש העליון התקבלה הבקשה ברוב של ששה (כב' השופטים ברק, ש' לוין, אור, מצא, חשין ובייניש) נגד אחת (כב' השופטת שטרסברג-כהן), וניתן פסק-דין חלקי בסוגיה, הקובע כי סעיף 15 לחוק הפרשנות אינו יכול לשמש מקור הסמכה מהותי להתקנת חוקי עזר שתחולתם למפרע.

יחד עם זה, קבע ביהמ"ש העליון כי טרם נבחנה הסוגיה אם תיתכן הסמכה מכוחו של דבר החקיה הספציפי מכוחו הותקנו חוקי העזר (פקודת העיריות). בשנת 2009 ניתן פסק-דין סופי בסוגיה, פה אחד ע"י שבעה (כב' השופטים בייניש, ריבלין, פרוקצ'יה, לוי, גרוניס, ארבל וחיות), אשר קובע כי סעיף 260 לפקודת העיריות יכול לשמש מקור הסמכה מהותי להתקנת חוקי עזר בעלי תחולה למפרע.

לפסק הדין משמעות מעשית מרחיקת לכת בכל הקשור לתיקון טעויות בהצמדת תעריפי היטלים למדד המחירים לצרכן – טעויות שנפוצו ברשויות מקומיות רבות בשנות ה-80 – ואשר חייבו חקיקה מרפאה שתחולתה למפרע.